המסע לחיפוש עצמי

 

אני בת 22, יש שיגידו שבגיל הזה כבר מצאו את עצמם ויש שיגידו שזה בדיוק הגיל. קוראות בקלפים ומתקשרות למיניהן לא יודעות לפרש את הדברים כמו שצריך עד שהאישיות של הבן אדם לא מתגבשת לחלוטין. יש אנשים שהחיים גרמו להם להתגבש מבחינה אישיותית מאוד מהר ויש אנשים שזה לוקח יותר זמן, יש אנשים שאפילו בגיל 50 נשארו ילדים ולא מצאו את היעוד שלהם עד היום, יש כאלה שמקבלים הארה מגורם חיצוני, יש היגידו שזה ה' ויש שיגידו צירוף מקרים פשוט. הרנלד סנדרס, המקים של KFC (Kentucky fried chicken) נהייה מיליונר רק בגיל 40, הוא לא היה אדם עשיר, הוא לא בזבז כספים לשיווק האוכל שלו, הוא פשוט עשה מה שהוא אוהב, הוא בישל! הוא מכר עוף מטוגן לפועלים בתחנת דלק, מה שהפך להצלחה ענקית והעסק שלו נקנה ב2 מיליון דולר! סיפורים כאלה רק מחזקים לי את הידיעה שכל עוד אתה אוהב את מה שאתה עושה, אתה תצליח בו! זה לא משנה אם אתה בן 20, בן 16, או בן 40, אתה פשוט צריך למצוא מה אתה אוהב לעשות וללכת איתו עד הסוף. כל הנתונים האלו הם לא בהכרח דבר רע, בשביל למצוא את הייעוד והמטרה שלך בחיים, את הגורל שלך, אתה צריך להתחבר קודם כל לעצמך, אם לא תאהב את עצמך מי יאהב אותך? אם לא תאמין בעצמך מי יאמין בך? אם לא תעשה מה שאתה אוהב ורוצה לעשות איך תצליח? אם אין לך חלומות איך אתה מצפה להתקדם קדימה? ללמוד מקצוע, כל אחד יכול, לעשות תואר, כל אחד יכול, אבל להצליח בו באמת? להתקדם בו, אולי אפילו להפוך לעצמאי? זה לא כל אחד יכול. כל החיים אמרו לי לכי ללמוד, לכי תעשי תואר, תואר זה מחייב בעולם שאנחנו חיים בו, אם למישהו אין תואר הוא פחות נחשב. אני מסתכלת על האנשים שסביבי, אח שלי הגדול, מושא להערצה, עושה כל מה שאני חולמת ומקווה לעשות. הוא גר בארצות הברית, הוא עובד בעבודה שמכניסה לו כסף טוב אפילו יותר מטוב ועם כל זה הוא עדיין נהנה, הוא עדיין עושה יוגה בבוקר, הוא עדיין יוצא לברים עם חברים, הוא עדיין הולך להופעות וסטנדאפים, בן 30 ונראה כמו בן 24, זה כל פעם מדהים אותי מחדש איך הוא לא שוכח את עצמו בכל הטירוף הזה שנקרא החיים? איך הוא מצליח לעשות הכל? ועם כמה שהיללתי אותו פה, גם הוא עושה תואר שהוא חד משמעית לא באמת צריך אותו, רק בשביל להגיד יש לי תואר. אני בת 22 ואין לי כיוון, אין לי תואר ויש לי הרבה חברים שכבר סיימו תואר ראשון או שלפחות התחילו תואר ראשון, אין לי משהו ספציפי שאני אומרת וואו, זה מה שאני רוצה לעשות בחיים שלי. אני לאט לאט לומדת את עצמי ומנסה להבין מה אני טובה בו, מה כיף לי להתעסק בו, מה לא רק ירים אותי מהמיטה בבוקר אלה יגרום לי לקפוץ ממנה ולעשות את כל ההכנות האפשריות בשביל להיות טובה בזה ולהצליח בזה. חשבתי על דברים אבל זאת בדיוק הבעיה שלי, אני חושבת יותר מידי ובפועל? אני לא עושה כלום! אני קוראת ספרים, אני אפילו מאוד אוהבת ספרים, כנ"ל לגבי סרטים וסדרות אבל הבעיה שלי זה שאני לא אוהבת אותם מהסיבה הנכונה.. אני אוהבת אותם כי במחשבה שלי זה איזה כיף זה אם הייתי הגיבורה בסיפור הזה, איזה כיף אם הייתי בת למשפחה עשירה כמו בסדרה 'אחת שיודעת' , הייתי עושה מה שאני רוצה, הייתי לומדת מה שאני רוצה, החיים לפני ואין לי דאגות משמעותיות של הישרדות. או מה היה קורה אם הייתי כמו אנסטסיה ב50 גוונים של אפור, מתאהבת בבחור חתיך הורס, מלא בכסף לא הייתי צריכה לדאוג בשום צורה לאיך אני סוגרת את החודש או איך אני מסיימת את ההלוואה שלקחתי בשביל לקנות אוטו חדש. כל ספר שאני קוראת, כל סדרה או סרט שאני רואה אני פשוט בורחת, אני בורחת לעולם טוב יותר, עולם בו אני לא צריכה לדאוג, עולם בו כל סוף הוא סוף טוב. אני חושבת שזאת הסיבה שאני פחות נוטה לראות סרטים עם סוף 'רע'. זה אותו הדבר עם סמים וספציפית עכשיו כשאני אומרת סמים אני מתכוונת לירוק, לוויד, לג'וינט לאיך שלא תבחרו לקרוא לזה.. זה פשוט נוח, זה נוח לסיים את היום שהיה כל כך קשה, כל כך מתיש, כל כך מתסכל עם משהו שגורם לך לשחרר קצת, לברוח לעולם אחר, עולם חסר דאגות. זה לא רע, לפעמים צריך את זה, אין אדם בלי דאגות, כולנו שקועים כל היום בחרא שלנו, בעבודה שלנו שיכולה להיות מאוד קשה, בחיים שלנו שיכולים להיות מאוד מתישים, בדאגה שיכולה להיות מאוד מתסכלת אם זה כלפינו אם זה כלפי אנשים אחרים, רוב היום אנחנו מתעסקים במה שלא טוב במקום במה שטוב. העניין בסמים, באלכוהול, באוכל בכל דבר כזה או אחר הוא שצריך ללמוד לעשות אותו, כל דבר שמגזימים בו אוטומטית הופך למזיק. גם שוקולד, אם תאכל המון שוקולד הוא יזיק לבריאות שלך, הכל עניין של איזון בחיים. רוב הפעמים אנחנו נוטים לפנות לגורמים רוחניים כמו דת לדוגמה רק כשרע לנו, כשאנחנו נתקלים בקונפליקט בחיים,כשהבריאות שלנו נפגעת כשאנחנו רוצים או צריכים משהו, אנחנו יודעים טוב מאוד לעלות לקבר של איזה רב גדול, לטוס לאומן לשתטח על קברי צדיקים, לתרום כסף רב לאיזה בית כנסת, להתחיל לשמור שבת פתאום משום מקום. אבל לקום בבוקר ולהגיד תודה? סתם ככה, פשוט לקום בבוקר ולהגיד תודה, תודה שקמתי בבוקר, תודה שיש לי את מה שיש לי, תודה שיש לי חברים, תודה שיש לי משפחה, תודה שיש לי עבודה, שיש לי כסף, תודה שיש לי בריאות! זה קשה לאנשים, כשיש לך הכל אתה שוכח מה זה כשאין לך כלום, וכשאתה מגיע לדרך ללא מוצא, כשאתה נופל מההר, אתה מתפלל, אתה מתפלל לה' כלשהו שיעזור לך, שיוציא אותך מהמצב הזה וכששוב טוב? כשתפילותיך נענות? אתה שוב שוכח להגיד תודה. המסקנה שאני מגיעה אליה זה שאנחנו יצורים דפוקים, לא כולם כי אף פעם אי אפשר להכליל אבל רובנו כאלה.. ופה מתחיל המסע שלי להתגבשות אישיותית, להבין מי אני ומה אני. לא פעם שאלו אותי מה התחביבים שלי, אם זה בראיון עבודה, בדייט עם בחור או אפילו סתם שיחה בין חברים. את האמת להגיד? אני לא יודעת! לא התנשאתי במספיק דברים בשביל לדעת מה אני באמת אוהבת לעשות. תמיד אנחנו מנסים לצאת מתוחכמים, להראות לסביבה שלנו כמה אנחנו טובים כמה אנחנו יודעים כמה אנחנו יותר ממה שאנחנו באמת. אף אחד לא רוצה לצאת טיפש, בראיון עבודה אנחנו נגיד שאנחנו קוראים ספרים גם אם אנחנו לא קוראים אולי אפילו נכין איזה שם של ספר נחשב שהאדם שעומד מולך יעריך אותך יותר אבל יש מצב שבכלל לא קראנו את הספר הזה, או אולי התחלנו לקרוא כי כולם קוראים אותו והשתעממנו אז הפסקנו באמצע אבל זה ספר שכולם מדברים עליו ויש עליו כל כך הרבה באז היום שאנחנו לא רוצים להרגיש מאחור חס וחלילה. באופן גורף אנחנו פשוט מפחדים להיות אנחנו, כי אולי אני זה לא מספיק בשביל האדם שעומד מולי? אנחנו כל כך מנסים להרשים כל היום את הסביבה שלנו, אם זה אנשים שאנחנו מכירים, אם זה חברים, אם זה בעבודה. אנחנו משחקים משחקים, אנחנו מניפולטיביים, אנחנו מלאי גאווה עצמית, אנחנו מתקשים לפתוח את עצמנו באמת, אנחנו נמנעים מוויכוחים, מתעלמים מדברים, שמה נפגע. שאנחנו לא נותנים לעצמנו להיות אנחנו. אנחנו נגיד דבר אחד ונחשוב דבר אחר לחלוטין, אנחנו נתעסק כל הזמן במה חושבים עלי ואיך אני מצטייר והדוגמה הכי טובה לזה? האח הגדול, פלטפורמה ששמה אנשים שלרובם רק אכפת הפרסום שיצא להם מזה, שכל היום רק מתעסקים באיך אני נראה ואיך אני מצטייר בפני האנשים שצופים בי כרגע. אני לא אשקר, אני רואה האח הגדול, אני אפילו עוקבת אחרי הסדרה וההדחות. אבל זה עדיין דפוק בעיני, אני לא אוהבת את רוב האנשים שנמצאים שם, אני חושבת שרובם לא אמיתיים באמת. אני מעריכה ומעריצה אנשים שהולכים עם האמת שלהם, עם כל הביקורות, עם כל השיימינג. אנשים שצובעים את השיער שלהם בצבעים סתם כי בא להם!, אנשים מהקהילה הגאה שמתגאים במי שהם ומה שהם, שלא מפחדים להיות מי שהם באמת, שלא מתחבאים מאחורי סטיגמות, שאומרים בפנים את האמת עם כמה שהיא יכולה לכאוב גם (כמובן שיש גם להיות בן אדם ולעשות דברים בצורה נכונה ויפה ולא פוגעת ומעליבה) אבל אנשים שבאמת וסליחה על הביטוי אבל שמים זין על מה שאחרים חושבים עליהם ופשוט מתנהגים בצורה הכי אמיתית שהם יכולים להתנהג בה. הדעות שלי הולכות להשתנות כנראה עוד הרבה, כי בכל זאת זה מסע לחיפוש עצמי. אבל כרגע, זאת אני! זאת אני, ומי שלא מתאים לו לא חייב להיות חבר שלי, לא חייב להעסיק אותי ולא חייב לקרוא את זה. אני מי שאני ואני מפסיקה להתנצל על זה.